בית מדרש לאברכים קול יוסף ע"ש יוסף הצדיק זיע"א ואח' נ' בכר

החלטה

המבקשים הגישו תובענה לסילוק ידו של המשיב משני קרוואנים (להלן: הנכס) שלמבקשים זכויות נטענות בהם או במקרקעין שבו הם מצויים, ואשר שם לומדים ומתגוררים בחורי ישיבה. עם הגשת התובענה בחרו הם לעתור גם לצווים זמניים, שעיקרם הוא סילוק יד "זמני" של המשיב מן הנכס. בדיון שהתקיים היום חלקתי עם ב"כ המבקשים את הקשיים העומדים לכאורה על דרכה של הבקשה שהגישו מרשיהם, בין אם על מנת שיבחנו המבקשים את המשך דרכם ביחס לבקשה, בין אם שתהא להם ההזדמנות לבאר את דרך התמודדותם עם הקשיים האמורים. ב"כ המבקשים הודיע עד מהרה על החלטת מרשיו לחזור בהם מן הבקשה לסעדים זמניים, תוך שמירת טענותיהם בהליך העיקרי, ותוך התחייבות שלא לעתור שוב לסעדים זמניים שעניינם סילוק ידו של המשיב קודם להכרעה בהליך העיקרי. נוכח הודעת המבקשים, עתרו באי כוח המשיב להוצאות בקשר עם הבקשה, בהטעימם את היות הבקשה מיותרת לשיטתם וכזו שהצריכה אותם להיערכות בלא קשר להליך העיקרי. ב"כ המבקשים גרס מנגד, בין היתר, כי ניתן להותיר את שאלת ההוצאות להליך העיקרי, וכי מטרתה של הבקשה היא לפינוי מהיר של מי שאין לו זכויות בנכס לשם קידום מטרות חברתיות חשובות, ולא לשם התעשרות של מי ממרשיו.

בחנתי את טענות הצדדים, וראיתי לחייב את המבקשים בהוצאות המשיב, אולם על הצד המתון מאד. אבאר.

אשר להצדקות לחיוב המבקשים בהוצאות: נקודת המוצא היא שצד שזכה בדינו, ותהא זו החלטת ביניים בבקשה שהצריכה השקעת משאבים, זכאי להוצאותיו הריאליות. אף הטענה שיש להמתין עד לתום ההליך העיקרי על מנת להבין בדיעבד האם בקשת הביניים היתה מוצדקת אם לאו ולפסוק אז את ההוצאות בהתאם לתוצאות – אינה מבוססת, בנסיבות המקרה הקונקרטי (השוו: ע"א 519/08 ח'ורי נ' עוואד (19.8.2010)). אין תמיד קורלציה בין הדברים, וייתכן תדיר שבקשת ביניים תימצא מוצדקת והתביעה תידחה, וההיפך. כאן, אפילו יימצא בסוף ההליך המשפטי כי יש להורות על סילוק ידו של המשיב מן הנכס, אין משמעות הדבר שהליך הביניים היה מוצדק: לא היה כל מקום להגשת בקשה לסעד "זמני" של סילוק יד, בגדרי תובענה לסילוק יד, וזאת בלא קשר לתוצאות ההליך הסופי. ככל שיימצא בתום ההליך כי המשיב ישב בנכס שלא כדין, ועיכב שלא לצורך את פינויו, ישקול בית המשפט האם להשית עליו הוצאות הולמות, וזאת בלא קשר להליך הביניים. אולם עד לבירור טיעוני הצדדים כדבעי, אין מקום לשינוי המצב, ודאי כאשר פלישתו הנטענת של המשיב לנכס החלה באי-פינוי הנכס שנמסר לו, לפני כ-20 חודשים תמימים.

ועם זאת, לחיובם של המבקשים בהוצאות על הצד המתון בלבד: ראשית, יש ליתן משקל של ממש לנכונותו של בעל דין לסגת בו מבקשה שהתחוור בגדרי הדיון כי תוחלתה אינה גבוהה, ובכך להביא לכלל סיום את בירור הבקשה, תוך חיסכון בזמן. יש משקל של ממש גם לכך שהנסיגה מן הבקשה היא סופית (כפי שהוא המצב במקרה דנן), ואיננה אך נסיגה זמנית לצורך הגשת בקשה חדשה לסעד זמני, שאז אין במחיקת הבקשה הראשונה תועלת רבה מבחינת המשיב. שיקול נוסף הוא שהתגובה המפורטת של המשיב אל מול הבקשה לסעד זמני תשמשו בגדרי התגוננותו מפני ההליך העיקרי, גם אם החפיפה היא חלקית (ראו: רע"א 6793/08 לואר נ' לוינשטיין (28.6.2009)); זאת לעומת מצב, לדוגמה, שבו מוגשת (ונמחקת) בקשה לסעד זמני ללא הליך עיקרי, או שהזיקה בין שני ההליכים היא רופפת. שיקול אחרון הוא שאף שבבקשה לסעד זמני הדגישו המבקשים את הפגיעה הכספית הנגרמת להם כתוצאה מאי-העברת הנכס לידיהם, הרי שדומה (במבט ראשוני ושטחי כמובן) שהמטרות שעומדות בבסיס הבקשה לסעד זמני ממוקדות בקידום מהיר של פיתוחם של תלמודי תורה ולא בהגדלת רווחתם האישית של המבקש 2 או מי מפרנסי המבקשות 1 ו-3, ואף לכך יש ליתן משקל.

נוכח כל האמור לעיל, יישאו המבקשים, יחד ולחוד, בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב, בסכום כולל של 3,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ג, 28 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: